אביב רימון הגננת מגן אורן מספרת לילדי גני תקווה את הסיפור לאן הולכות הדאגות בלילה-בראון אנטוני

לצפייה בסרטון:https://drive.google.com/open?id=1QhzQmsK-m-IgrqzXt82YKdOH2r6nsQ_V

אַבָּא שֶׁל אִילִי תָּמִיד אָמַר: "אַל תִּדְאַג, יֶלֶד." אִמָּא שֶׁל אִילִי תָּמִיד אָמְרָה: "לֹא נִתֵּן לְשׁוּם דָּבָר לִפְגֹּעַ בְּךָ." אֲבָל לִפְעָמִים בַּלֵּילוֹת אִילִי חָשַׁב מַחְשָׁבוֹת מַדְאִיגוֹת עַל הָעֲנָנִים וְעַל הַגֶּשֶׁם וְעַל הַצִּפּוֹרִים הַגְּדוֹלוֹת בַּשָּׁמַיִם. עַד שֶׁיּוֹם אֶחָד סָבְתָא נָתְנָה לוֹ מַתָּנָה קְסוּמָה וּמְיֻחֶדֶת בְּמִינָהּ: בֻּבּוֹת קְטַנּוֹת - בֻּבּוֹת דְּאָגָה - שֶׁאֶפְשָׁר לְסַפֵּר לָהֶן הַכֹּל לִפְנֵי שֶׁהוֹלְכִים לִישֹׁן. אַנְתוֹנִי בְּרָאוּן, סוֹפֵר וּ מְאַיֵּר בְּרִיטִי, הוּא מִגְּדוֹלֵי הַיּוֹצְרִים שֶׁל סִפְרֵי יְלָדִים בְּיָמֵינוּ. סְפָרָיו, וּבָהֶם מִשְׂחַק הַצּוּ רוֹת, בִּילִי הָאַלּוּף וּבִּילִי וְגוֹרְדִי, הָיוּ לִקְלָסִיקָה בָּעוֹלָם כֻּלּוֹ.

הספר פותח בכך ש "הילד אילי היה דאגן לא קטן... הוא דאג בגלל הרבה דברים". הוא דואג בגלל כובעים, נעלים, עננים, גשם, וציפורים ענקיות. כל דאגה מאוירת באופן רב הבעה עד כי תחושת הדאגה מחלחלת אל הקורא. הדברים נראים כגורמים לדאגה רבה, למרות היותם פשוטים. הוריו של אילי מנסים לעזור לו בדרכים שונות אך מי שמצליחה בסוף היא סבתו שנותנת לו בובות דאגה, אלה הבובות המיוחדות )מגואטמלה( שלהן סיפרו הילדים את דאגתם לפני השינה וכך זכו בשינה טובה והתעוררו בבקר ללא הדאגה שהטרידה אותם

רעיון ליצירה בעקבות הסיפור:

הכנת "בובת דאגה" גואטמלי: "בובת דאגה" (בספרדית: quitapena muñeca)היא בובה קטנה וצבעונית המקובלת שלפי המסורת, שמקורה עוד בימי המאיה, יכול אדם (בדרך כלל ילד) שמתקשה להירדם בשל מחשבות על קשיי היום ודאגותיו, לספר לבובה על בעיותיו, ולהניח אותה מתחת לכרית. כך, יעסיקו הדאגות את הבובה במקומו, שנתו לא תופרע, ובבוקר לא תטריד עוד הבעיה את אותו אדם. לעתים, מוציא ההורה את הבובה מתחת לכרית של הילד בעודו ישן, כדי לספק לילד בבוקר שלמחרת ראיה מוחשית להיעלמותה של הבעיה. לפי המסורת הגואטמלית, נהוג להיעזר בשש בובות, אחת לכל לילה במהלך השבוע. (מתוך ויקיפדיה).

 https://xnet.ynet.co.il/articles/0,7340,L-5144085,00.html